בכירים ישראליים נהגו להזהיר במהלך האינתיפאדה השנייה שאם הסכסוך עם הפלסטינים לא ייפתר, הוא יהפוך ממאבק לאומי מר למלחמת דת בלתי פתירה.
ייתכן שמול עינינו הופך עימות פוליטי חריף אך קונבנציונלי בין שני מחנות למלחמת דת. בעצם, אולי כבר הפך. פעם, לא כל כך מזמן, כל מה שרצו פוליטיקאים היה להשתתף בשלטון. המטרה בבחירות הייתה, מיושן ודוגמטי ככל שזה יישמע, לנצח. לכן, בברירה בין השמדה וכניסה לממשלה הפוליטיקאים העדיפו להיכנס לממשלה; ומפלגות, כמה פשטני מצידן, נטו להעמיד בראשן מי שיש לו סיכוי לזכות בקלפי במרב הקולות.
בעשור השלישי של המאה ה-21 זה כבר איננו המצב. הפוליטיקה הישראלית היא מלחמה בין שתי דתות: רק ביבי, ורק לא ביבי.
הפולחן החשוב ביותר בדת הראשונה הוא להצביע נתניהו, גם אם מאות סקרים ושתי מערכות בחירות רצופות מעידים שבחירה כזו לא תוביל להקמת ממשלה; גם אם אפילו 61 מנדטים לא יאפשרו כינון שלטון יציב. הרי בדיוק לפני שנה פירק הכוהן הגדול קואליציית ימין בת 61 ח"כים וקיצר את הכהונה בחודשים רבים, בנימוק ההגיוני שאי אפשר לנהל ככה מדינה. אך מאז התחוללה אצל מאמיניו תפנית תיאולוגית. באביב האחרון, למשל, חתמו כל חברי הכנסת המאמינים בדת על פאתווה, בדמות חוק לפיזור הכנסת, שבה נקבע כי בברירה בין בחירות לצורך חסינות למנהיג ובין הקמת ממשלה שתספח, למשל, את בקעת הירדן, גובר העיקרון הראשון.
החטא החמור ביותר כעת הוא כפירה בחיבור השמימי שבין נתניהו וכס ראש הממשלה. אמנם לפי התורה הישנה שבכתב, התמודדות על התפקיד אפשרית טכנית. אך כפי שלמד לאחרונה על בשרו פוליטיקאי ליכודניק בכיר, בתורה החדשה שבעל-פה זהו חטא חמור שעונשו הטלת הקללה "שמאלן".
לא פחות קנאים - ואולי יותר - הם מנהיגי דת "רק לא ביבי". בעוד שבימין נשמעות לעיתים פעיות כפירה חלושות, במרכז ובשמאל גם זה איננו קיים. הכנסייה המובילה שלהם, בת למעלה ממיליון מאמינים, נוסדה אשתקד על רקע של רפורמה דתית: היא זנחה את האמונות הישנות בשתי מדינות ובחקיקה אזרחית לטובת דיבר אחד ויחיד: ביבי הביתה. כך הצליחה לכנוס תחת כנפיה בעלי אמונות שונות, מניצים סיפוחיסטים טורפים ועד יוני נסיגה צחורות, מפוליטיקאית חרדית ועד יו"ר מפלגה חילונית לוחמנית שאביו שימש בתפקיד דומה. בשם המלחמה בשחיתות לכאורה של ביבי היא מציעה עולם ומלואו למי שחשוד בשחיתות חמורה לא פחות. נפלאות דרכי האל.
על הפנאטיות של הכנסייה החדשה תעיד העובדה שכדי לא לשבור את הדיבר הראשון, "לא תתמוך בביבי", אפשרו ראשיה לאותו ביבי ממש להמשיך בתפקידו. בפניהם הונח מתווה שהיה שולח את נתניהו בתוך חודשים, אך הם לא היו מסוגלים לחתום על כך גם במחיר המשך כהונת אותו האיש עד להודעה חדשה. מומחי דת העירו בהתפעלות שבעוד ביהדות מותר לאכול חזיר במקרה של פיקוח נפש, הרי שהדת החדשה רדיקלית הרבה יותר.
מנהיגיה שמחים להישאר בעמדה חסרת השפעה באופוזיציה בזמן שמתנגדיהם מחוללים לשיטתם זוועות, למשל במשרד המשפטים. למרבה הפליאה, העמדה הקיצונית זוכה לפופולריות, ובכל מערכת בחירות מצטרפים אליה מאמינים חדשים.
לצד הכנסייה החדשה נותרו במחנה רק לא ביבי כנסיות ישנות, נוספות: אחת מהן שמקפידה על מנהג מקודש לערוף את ראשי מנהיגיה אחת לשנתיים הסכימה להביא עצמה השנה אל סכנת כיליון, ולו רק כדי לא לחבור אל מי שהחשיבה "השטן הגדול". מנהיגה הקודם כמעט נכנע ליצר הרע בקיץ האחרון אך ברגע האחרון התעשת. למרות זאת גם ראשו נערף בידי תומכיו-לשעבר הזועמים. יורשו חידש מסורת דתית חשובה כדי להימנע מחטא: השמעת שבועה תוך גילוח השפם.
מסדר דתי נוסף, הליברמני, נראה כשייך לדת ה"רק לא ביבי" אך זוהי רק השערה: עקרונות אמונתו נותרים, כמו אצל הדרוזים, כסוד כמוס הידוע רק למנהיגו המסתורי. עם זאת נראה שגם הוא, כמו שתי הדתות הגדולות, השליך במיאוס מאחורי גוו את האמונה הישנה שלפיה מטרת הבחירות היא רצון לעצב את פני המדינה באמצעות השתתפות בשלטון. מלחשים שהפולחן החשוב ביותר בדתו החדשה הוא עלייה לרגל אל הקלפי, שלוש פעמים בשנה. לאור מלחמת הדת הגדולה המתלקחת כעת שוב, נראה שגם ב-2020 יקבל את מבוקשו.
(מתוך ידיעות אחרונות הבוקר)
Можно хоть 100 статей от Амит Сегаля // Бен Каспита почитать.
Это всё до одного места. Ибо эта «война» между религиозными и светскими длиться очень много лет.
