я не должен знать, я доверяю нашему верховному суду, он самый справедливый и мудрый в мире
בפתח עמדתו הזכיר סולברג כי זו כבר הפעם הרביעית שבית המשפט העליון נדרש לבטל הסדר חקיקתי בנוגע למסתננים, והזהיר כי "עלינו לשמור את נפשנו מן ההרגל, כי הרגל הופך לטבע. וליתר דיוק: עד כה נפסלו דברי החקיקה בסוגיית המסתננים בגלל פגיעה קשה בגרעין הקשה של זכויות האדם, שלילת חירות והגבלת חופש התנועה. המחוקק נתן אל לבו, ועכשיו על הפרק, עניין אחר, כלכלי בלבד".
לדעתו של סולברג, חוק הפיקדון לא אמור להיפסל, שכן הוא "יוצר תמריץ כלכלי לעובד המסתנן לצאת מן המדינה. המשך ההשתקעות בערים והשהייה בישראל, מחזקים את המוטיבציה של המסתננים שלא לצאת מן המדינה, גם כשהדבר יהיה אפשרי. אל מול תמריץ שלילי זה, מבקש הסדר הפיקדון ליצור תמריץ נגדי, מידתי, לעידוד היציאה מישראל, לכשיתאפשר לעשות כן; ובכך להגשים את מדיניות ההגירה של ממשלת ישראל. ההסתננות הבלתי חוקית - פגיעתה רעה: ביטחון הפנים מתערער, תחושת הביטחון האישי נפגעת, הפשיעה גואה".
עוד הוסיף סולברג כי "אין זה בלתי לגיטימי למנוע ממסתננים להכות שורשים בישראל. המדינה אינה רק רשאית לטפל בתופעה; היא חייבת לעשות כן. למדינת ישראל כמדינה ריבונית יש זכות, זכות שהיא חובה, לקבוע את מדיניות ההגירה לתוכה. עקרון זה, המוכר במשפט הבינלאומי, מעניק למדינה מתחם רחב מאד של שיקול-דעת בעיצוב מדיניות ההגירה. על המדינה לעשות כן, בטרם תהיה השתקעותם של רבבות מסתננים בישראל עובדה מוגמרת שלא ניתן עוד לשנותה".
ביחס לקביעת שופטי הרוב, שלפיה החוק פוגע בקניין העובדים המסתננים, עמד סולברג על נתונים המראים כי עובדים מסתננים רבים העבירו כספים מתוך שכר עבדותם לידי קרוביהם המצויים מחוץ לישראל, העומדים בממוצע על סך של כ-1,000 שקל לחודש, סכום הקרוב לשיעור הממוצע של רכיב העובד המנוכה מכוח החוק. מכאן, הסיק, כי גם ללא הניכוי היה נותר בידיהם של העובדים המסתננים די כסף על-מנת להימנע מהגעה למחסור קיומי
